פסק-דין בתיק ת"א 16551-03

1.         לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין רשלנות רפואית המיוחסת לבית חולים עמק עפולה (להלן "בי"ח העמק"), וקופת חולים של ההסתדרות הכללית, המפעילה והמעסיקה של הצוות הרפואי בבית החולים, בשל טיפול כושל ורשלני על פי הנטען, בריסוק אבנים שנתגלו בכליה הימנית של התובע מס' 1, יליד 1949  (להלן "התובע"), על פי הנטען. 

2.         העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

            ביום 29.3.94 הופנה התובע לבי"ח העמק, לצורך בחינת אפשרות ביצוע הליך ריסוק אבנים, לאחר שאובחנו אצלו שתי אבנים בכליה הימנית, אבן בקוטר 2X1 ס"מ (להלן "האבן הגדולה"), ואבן נוספת בקוטר כ-1 ס"מ אשר הסבו להפרעה אורודינאמית במערכת האיסוף. 

3.         ביום 11.4.94 נבדק התובע לראשונה במחלקה האורולוגית בבי"ח העמק, ובבדיקת IVP נמצא כי האבן הגדולה ממוקמת במוצא האגן וחוסמת אזור שופכן עליון. 

4.         ביום 28.4.94 עבר התובע ריסוק חוץ גופני בבי"ח העמק, ושוחרר לביתו באותו יום עם הפנייה להמשך מעקב בביה"ח ביום 9.5.94 (להלן "הטיפול הראשון").

5.         במסגרת הביקורת שנערכה ביום 9.5.94, ומעיון בצילומי בטן ריקה שהוא הביא כנדרש, התברר כי האבן הגדולה שהיתה ממוקמת במוצא הכליה לא התרסקה בטיפול הראשון, על כן הוסבר לתובע על הצורך בביצוע פעולה חודרנית לטיפול באבן במוצא הכליה הימנית.

6.         מאז אותו ביקור, התובע לא שב לביה"ח אלא ביום 10.1.95, היינו לאחר כשמונה חודשים, כאשר סיבת השיהוי הנ"ל מהווה אחד ממוקדי המחלוקות בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.

7.         בביקור מיום 10.1.95, הוסבר לתובע שוב על הצורך בביצוע ניסיון נוסף לריסוק האבן, ונשלח לביצוע בדיקות מכינות.

8.         ביום 6.2.95 התקבל התובע לאשפוז בבי"ח העמק, וביום 8.2.95 הוא עבר הליך אורטרוסקופיה וריסוק פנימי של האבן (להלן "הטיפול השני"). בתום הפעולה הנ"ל, הושאר צנתר (קטטר) שופכני לניקוז הכליה. במהלך הטיפול הנ"ל, האבן התרסקה חלקית, וחלק ממנה הוסט לגביע העליון. הוסבר לתובע על הצורך בטיפול משלים בריסוק חוץ גופני על ידי מכונה.

9.         ביום 9.2.95 עבר התובע הליך ריסוק חוץ גופני נוסף (להלן "הטיפול השלישי"). צילום בטן ריקה שביצע לאחר שתי הפעולות הנ"ל (ארטרוסקופיה וריסוק אבן חוץ גופית), הדגים פירורי אבנים קטנים בכליה הימנית אשר היו עשויים להיפלט באופן ספונטני. 

10.        ביום 15.2.95 שוחרר התובע לביתו, ולאחר מכן היה במעקב רפואי בביה"ח העמק למשך מספר חודשים, עד ליום 10.9.95.

11.        לאחר מספר חודשים החל התובע להתלונן על כאבי מותן ימין, ובבדיקה אובחנה אצלו אבן חוסמת בקוטר של 5 מ"מ בשופכן עליון מימין,  והופנה להמשך טיפול בבי"ח הדסה.

12.        ביום 20.10.96 עבר התובע בבי"ח הדסה ריסוק חוץ-גופי של אבן בשופכן, וביום 27.10.96 הוחדר נפרוסטום (נקז מלעורי) לכליה מימין. בחודש 12/96 עבר אורטרוסקופיה בשל חשד להיצרות השופכן. בחודש 2/97 עבר ניתוח לתיקון ההיצרות שלא צלח, ובחודש 9/97 עבר ניתוח נוסף ע"ש בוארי שצלח. 

13.        בחודש 1/00 אובחנה אצל התובע אבן חוסמת בשופכה, וביום 20.1.00 עבר ציסטוסקופיה וריסוק פנימי של האבן בבי"ח רמב"ם. באותה הזדמנות, מוחדר סטנט לצד שמאל בגלל אבן בשופכן התחתון משמאל, ואבן זו עוברת ריסוק חוץ גופני בשלב מאוחר יותר בבי"ח רמב"ם.

14.        טענות הצדדים

            על רקע התשתית העובדתית שתוארה לעיל, הגישו התובעים (התובע ואשתו) את התביעה דנן ובה טענו כי הטיפולים השני והשלישי שהוענקו לתובע בבי"ח העמק בריסוק האבנים (ראה סעיפים 4 ו-8 לעיל), היו טיפולים רשלניים וכושלים שבעקבותיהם הוא נזקק לטיפולים ואשפוזים שונים כמתואר לעיל, אגב גרימת נזקים בריאותיים משמעותיים לרבות ירידה בתפקוד הכליה הימנית. את טענתם הנ"ל הם ביססו על חוות דעת של ד"ר חרדאק בנימין, מומחה לכירורגיה אורולוגית, עליה ידובר בהמשך.

            עוד טענו התובעים כי המעקב הרפואי שבוצע לתובע בבי"ח העמק, אף הוא היה רשלני, שכן במהלכו, הוצגו לו לטענתם, מצגי שווא שלפיהן הכאבים יחלפו ומצבו של התובע יוטב, וכי לא נותרו לו אבנים כלשהן בכליות.

            עוד הוסיפו התובעים וטענו כי הטיפולים בוצעו ללא קבלת הסכמתו של התובע, ללא מתן הסברים על ידי הצוות הרפואי, וללא העמדתו על הסיכונים הכרוכים בהם ו/או על האופציות הטיפוליות השונות העומדות לרשותו.

15.        הנתבעים דחו את כל טענותיהם של התובעים, וטענו תחילה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנותה.